המלצה או שתיים, מקסימום שלוש

"התרבות היא נפשה של הדמוקרטיה" -ליונל ז'וספאן

החלטתי לנטוש לשם שינוי את הנושאים הפוליטיים והחברתיים, ולכתוב פוסט אחד על נושא אחר – תרבות. אני מתנצל מראש בפני כל מי שזה לא מעניין אותם, ומפנה אותם לקרוא את הפוסט הקודם על הבריונות.

אני לא בדיוק עונה לקטגוריה של אמן, אבל אני חושב שאני צרכן תרבות סביר להפליא. ולפיכך רציתי לחלוק את התרבות שאני צורך בחודשים האחרונים, בין אם היא תרבות בוטיק או תרבות המונים. אני מקווה לחדש כמה שאפשר, אבל אשמח מאוד אם יצא והמלצתי על משהו שאתם מכירים.

מוזיקה:

ברחובות של דרום תל-אביב צומחת תרבות מוזיקלית נפלאה – אינדי.

בניגוד לרוב הז'אנרים, אינדי לא מכיל סגנון קבוע, אלא מאחד את חבריו דרך קו מקשר אחר: מצב כלכלי.

האינדי הוא הז'אנר של האמנים חסרי האמצעים, אלו שמבחינתם הופעה בקפה ביאליק ולבונטין 7 היא הישג. שמוכנים לנגן חינם ברחובות העיר בלילה לבן או יום העצמאות, ומנהלים חזרות אחרי שהם חזרו ממשמרת של 10 שעות בבית הקפה המקומי. והתרבות הזו מוציאה כמה יהלומים אמתיים מתוכה:

1. לייבל האינדי 'אנובה' משמש כבית ליוצרים צעירים שנראה שהולכים לפרוץ. הוא נותן במה ותמיכה ללהקות צעירות, בתקווה שיום יבוא והם יחזירו את ההשקעה. נראה שלחבר'ה של אנובה יש עין טובה, כיוון שהם מייצגים להקון כגון 'אטליז' ו'רוקפור'. כדאי לעקוב אחריו, ולגלות להקות צעירות ומעולות.

2. אחת מהתגליות של אנובה היא בוגרת בי"ס רימון נילי פינק. את נילי גילית כמעט במקרה לפני כחודשיים, ומאז כבר הגעתי ל2 הופעות שלה, קניתי את האלבום ושמעתי אותו בלופ אינספור פעמים. לדעתי מדובר ביוצרת מוכשרת להפליא, וכדאי לעקוב אחריה, יום אחד היא תהיה משהו ממש גדול.

3. בחבורה של בוגרי רימון אפשר למצוא עוד כמה מוזיקאים נפלאים – עינב ג'קסון כהן המעולה, שרון טובה לוי, את הילה רוח, ואת דור הייטנר שהוא גם חבר אישי. כולם מומלצים.

טלוויזיה וקולנוע:

1. משהו טוב קורה בטלוויזיה הישראלית בשנים האחרונות. הגופים הגדולים של הטלוויזיה גילו שהציבור אוהב סדרות מתח, והתחילו ליצור כאלה, וכך אנחנו מוצאים את עצמנו עם סדרות כגון 'הבורר' של הוט, 'חטופים' של רשת, ו'תא גורדין' 'ואורים ותומים' של יס. אבל הסדרה הטובה ביותר עד כה לדעתי, היא 'תמרות עשן'.

סוף-סוף יש לנו סדרת מתח סטייל של דרום ארה"ב משלנו. סדרת מתח עם שריף, סודות של עיירה קטנה וכל מיני אירועים יוצאי דופן ובלתי מוסברים. אפילו את המדים של השוטרים בסדרה יצרו בצבע בז', כדי לתת תחושה של מערב פרוע של ימינו.

הסדרה גם מתרחשת בצפון רמת הגולן, והצילומים נותנים תחושה כאילו יצאת לטייל בלי לקום מהכיסא. הדמויות בסדרה הן הכי ישראליות שיש, והתוצאה היא תענוג לעין. כדאי.

2. משהו טוב קורה ביוטיוב: סרטים שלמים מועלים עכשיו לאתר, ואפשר למצוא שם גם כמה קלאסיקות נפלאות, כמו צ'ארלי צ'פלין לדוגמא.

צילום, ציור, וגרפיקה:

1. הקומיקסים האנטרנטיים תופסים תאוצה, ואחרי שדברים כמו XKCD, SMBC ו'הו לא' הישראלי הפכו לדבר שבשגרה, אפשר להתחיל למצוא גם דברים נוספים.

אני גיליתי את אסף חנוכה, הבעלים של הבלוג 'הריאליסט' . מומלץ.

2. לחובבי הגרפיקה, מומלץ במיוחד האתר הנפלא CGSociety. אפשר למצוא שם דברים מגניבים להפליא. כמו כן, יש את האתר של בחור ישראלי בשם lonewolf שעובד במידול של רובים וכלי רכב למשחקי מחשב.

3. לחובבי קריקטורות פוליטיות, כדאי להיות מנויים בפייסבוק על שלמה כהן, הלא הוא הקריקטוריסט של 'ישראל היום'. הקריקטורות שלו שנונות להפליא, ולא צריך ככה לעבור את כל העיתון כדי לקראו אותן.

ספרים:

1. קליידוסקופ של חגי אברבוך הוא אסופת סיפורים קצרים במיוחד, שבכל אחד מהם טמון עולם ומלואו. בספר 32 סיפורים, וכל אחד מוצלח מקודמו. מומלץ לקרוא, ולאט (כדי לא לסיים מהר מידי)

2. הדתל"שים של פוריה גל גץ הוא מסע לחייהם של דתיים לשעבר יוצאי הציבור הדתי-לאומי. הוא עוסק בסוגיות כבדות משקל כגון אוריינטציה פוליטית, השתלבות בחברה החילונית והקשר למשפחה והמסורת, הכל דרך שיחות עם דתל"שים, חוקרים ודמויות מפתח בציבור הדתי. בניגוד לספרים אחרים, הוא אינו מנסה לחפש את התשובה לשאלה "מדוע זה קורה", אלא מעדיף לבחון את החוויה. להלן הפרק הראשון מהספר.

3. כאחד שקונה כתבי עת לספרות מפעם לפעם, אני יודע כמה קל לקרוא קטע או שניים מהם ולאחר מכן לקבור אותם בפינות החשוכות של הספרייה. אני די בטוח שאם אנסה, אוכל לחפור כמה גיליונות של 'הו' ו'עכשיו' שלא קראתי מהם יותר מ10 עמודים. לכן התפלאתי שאת כתב העת החדש 'דחק' אני קורא בשקיקה אמתית, ומתקשה מעט לשכוח ממנו. יתכן שהסיבה היא שהעורך יהודה ויזן וגם כמה מהכותבים בו הם חברים שלי, אך ייתכן גם כי פשוט מדובר בכתב עת מסוג אחר, מוצלח יותר. בין אם מדובר בפרסום יצירה של חבר ובין אם מדובר בהערכה אמתית לכתב עת מוצלח, אני ממליץ עליו בחום.

4. הומלצתי ע"י שני אנשים שונים מאוד לקרוא את הספר 'מצרפי המקרים'. עדיין לא הגעתי לכך, אך אמליץ עליו בכל זאת, ומקסימום ירגמו אותי באבנים וירטואליות מעל תגובות הבלוג. ליתר ביטחון, אצרף גם את הפרק הראשון של הספר.

מקווה שתהנו.

כל שהרוע צריך כדי לנצח

 קודם כל, צפו בווידאו, אפילו בדקה מתוכו:

 

מה שצפיתם בו כרגע זו הפגנה של חרדים בבית שמש, מול הכניסה של בית ספר לבנות דתיות-לאומיות שממוקם בשכונה חרדית בעיר.
לכאורה, מה שאנחנו רואים כאן היא תוקפנות קשה של חרדים כנגד ציבור אחר. צעקות "פריצעס" ו"שיקצע" בקולניות אל מול בית ספר של נערות צעירות, שכל חטאן הוא שהן הולכות עם חוצות טריקו ארוכות, במקום חולצות מכופתרות.

אבל בהתבוננות עמוקה יותר בסרטון, אני חושב שמצאתי משהו אחר לגמרי – קו מקשר בין כל הציבורים בארץ, חילונים, דתיים, חרדים, ערבים.

מה שאני רואה כאן, היא הכרוניקה של הבריונות.

הרשו לי לפרט:

כשהייתי תלמיד בבי"ס היסודי, לא הייתי מקובל, בלשון המועטה. חוויתי על בשרי מעשי ברינות בעשרות, והייתי עד לאלפי מעשים שנעשו כלפי אחרים. כל מי שחווה זאת על בשרו, יכיר היטב את הסיטואציה הבאה:
עומד לו ילד קטן, קצת חלוש ובעיקר לא מקובל, במרכז החצר. יכול להיות שיש לו איזה מאפיין שיכול לשמש פתח להצקה (משקפיים, צורת דיבור מוזרה, או משהו דומה), או שיכול להיות שקיים מאפיין שכזה רק בדמיונם של חבריו (מפליץ הרבה, טיפש, אבא שלו עבוד בזבל). הילד עומד, ומסביבו כיתה שלמה שצועקת כולה בקול כינוי מעליב או הערה פוגענית. הילד מחפש פתח ליציאה, אבל הילדים האחרים מקיפים אותו. הוא מנסה לפרוץ בכוח דרך החוצה, אבל הילדים מונעים את הניסיון. הוא עומד במרכז, משתדל לא לבכות, ולבסוף נשבר. הוא מסתער בידיים ריקות על הילד שעומד הכי קרוב אליו, ומנסה להכות אותו תוך בכי. כמו בכל מכות בבי"ס, מופיע במהרה מורה ומפריד בין הניצים. כשמתחקרים את הילד הבוכה, הוא לא מצליח להסביר מדוע החל להכות דווקא את מי שבחר, אין לו מושג. הילד שאותו ניסה להכות מסביר למורה שהוא לא עשה שום דבר ייחודי. "כולם צעקו עליו" כך הוא מציג זאת למורה, "אני לא יודע למה ניסה להרביץ דווקא לי, אולי כי עמדתי הכי קרוב אליו"

רק כשמנתחים את האירוע מתחילתו, מבינים מה באמת קרה שם.

המשתתפים:

הילד שמציקים לו (נקרא לו א')

הילד אותו ניסה להכות (נקרא לו ב')

ילד אקראי מהקבוצה הגדולה (נקרא לו ד')

א' הוא ילד לא מקובל, מעט נלעג בשל מאפיין חיצוני. הוא מנסה למצוא חברים וקצת קשה לו. הוא אולי גם קצת שחצן או חלש אופי, או כל תכונה אחרת שמרחיקה ממנו ילדים אחרים.

ב' הוא ילד כוחני, יכול להיות שגדל בסביבה שגרמה לו להיות כזה, יכול להיות שזה טבוע בו. ב' הוא ללא ספק בריון, וככל בריון טוב, הוא יודע לזהות חולשה. כמו כן, הוא יודע לזהות ילדים אחרים שנהנים מלהתאכזר לאחרים.

ב' מזהה את א' כחלש. הוא מוצא כינוי, שקר או דמיון כלשהו כנגדו, ומתחיל לספר לכל הילדים: "א' כזה משקפופר". חלק מהילדים שומעים ושוכחים, חלק שומעים וזוכרים, וחלק קטן, מתחילים לכנות אותו כך מאחורי גבו.

לא עובר שבוע, וכל הכיתה קוראת לא' משקפופר מאחורי גבו. גם ד', שמעט חושש שאם לא יעשה זאת, יאשימו אותו בכך שהוא "חבר של המשקפופר" ויתחילו ללעוג גם לו. מלבד זאת, הוא מנסה להתקבל לקבוצה של ה'קולים', כך שהוא מחליק את העניין וקורא לא' משקפופר כמו כולם.

עובר עוד שבוע, והכינוי מתחיל להפוך לקריאה שגורה בפי הילדים, גם בפניו של א'. א' מנסה להתעלם, לבקש ממעט החברים שלו לעשות משהו בנידון, אך הם מפחדים. הם יודעים שגורלם יהיה דומה למדי אם יתייצבו בגלוי מול ב'.
בינתיים ב' מאושר. הוא מתעל את האכזריות שלו כלפי א' ותוך שבועיים כולם יחד איתו! הוא מרגיש טוב עם עצמו, כי זה מוכיח שיש לו הרבה חברים, ושכולם מקשיבים לו. אבל זה מעט משעמם אותו כבר. לכן הוא מכריז במרכז הכיתה כי "הגיע הזמן לטפל במשקפופר", ויוצא לחצר, שם עומד א'. יחד עם ב' יוצאים עוד כמה מהילדים שנהנים להתאכזר, ואחריהם כל הכיתה בסקרנות.

ב' וחבריו מקיפים את א' ומתחילים להטיח בפניו את היותו "משקפופר". מרגע לרגע מצטרפים עוד ילדים, מתוך רצון להיות חלק, מתוך ניסיון לשחרר לחצים בסביבה בה לא יכלו להאשים אותם בלבד, או מתוך פחד כי אם לא יצטרפו, מחר יהיו הם במרכז המעגל. גם ד' מצטרף, חצי מתוך חשש וחצי מתוך רצון אמיתי. א' מתבונן סביבו, ורואה 30 פנים מלאים באכזריות, בפחד ובגועל. וזוג פנים אחד מלא בהנאה, שלא מפחד לעמוד ממש מולו – הפנים של ב', ואז הוא מסתער.

ד' מרגיש קצת רע, אבל זה עובר תוך יומיים. בפעם הבאה הוא נכנס יותר מהר למעגל. בפעם שאחרי הוא כבר משתתף מהר יותר, ומהר יותר. לא עובר זמן ארוך, וד' בריון בעצמו.

בריונים מתחלקים ל2: בריונים מרצון, ובריונים מכורח. ב' הוא בריון מרצון, ואותו אני שונא עד עמקי נשמתי, לא רק בגלל מה שעשה לא', אלא בעיקר בגלל מה שעשה לד'.
זה כוחם של בריונים אמתיים: הם יכולים להקיף את עצמם בבריונים מכורח, רק מוכח הפחד שהם מפיצים סביבם.

עכשיו, התבוננו שוב בסרטון. במבט מוקפד, ניתן לראות שרוב החרדים שם עומדים בשוליים וצועקים. הם לא מעיזים להתקרב למרכז העימות, אין להם את הרצון בזה. הם צועקים במעגל החיצוני, כמו ד'.

רק 2 או 3 מהחרדים מתקרבים, מאיימים בנוכחות גופנית, עומדים במרכז העימות ומסתכלים למושא העניין בעיניים. אלה הבריונים האמתיים, הבריונים מרצון, אלו שבאמת מחפשים את העימות. כל השאר נמצאים שם מתוך חשש, הם ה'בריונים מכורח'. הם חוששים שאם הם לא יהיו שם, לא יצעקו יחד עם כולם, יחשבו שהם פחות דתיים, שהאמונה שלהם לא חזקה מספיק. שהם "רוצים שילדות ילכו לא צנוע". אז הם מגיעים, עומדים בשוליים, וצועקים.

כל העניין כלל לא קשור לצניעות. מדובר בקבוצה קטנה של בריונים מסוגו של ב', שמכריחים קבוצה שלמה של אנשים מסוגו של ד' להיות בריונים מכורח. הם משתמשים ב'אי הצניעות' הפיקטיבית של האישה הדתייה בדיוק כמו שב' השתמש במשקפיים של א', כמאפיין חסר משמעות מלבד יכולתו לשמש כסיבה להתעלל, להתאכזר. הם גם יודעים שאיש לא יהיה מוכן לעמוד מולם בנושא, מרוב פחד. ואם מישהו יעז להגיד שלמעשה זה בסדר שאישה תלך בחולצת טריקו ארוכה, או שתשב בתחילת האוטובוס, הם כבר ידאגו להאשים אותו בהיותו "כופר" ו"משמיד", ולעשות לו את המוות. למען יראו ויראו, ככה יעשה לאיש אשר יעז לעמוד בדרכם.

מה שמדהים הוא, שהדבר מתרחש בכל גווני החברה, הפחד של הבריונים מכורח משתנה בהתאם לנסיבות, אבל הכרוניקה זהה: קבוצה של בריונים ששולטת באוכלוסייה באמצעות פחד.

לכולם יצא לצפות בבוס זועם משפיל עובד זוטר בפני משרד שלם. לכמה מכם היה את האומץ לעמוד ולומר לבוס "אני לא מוכן שתתנהג ככה למישהו"? הרי אתם תעופו מכל המדרגות לפני שתסיימו את המשפט.

הבריונות של המעטים פוגעת בכולנו. הבריונות היא הסיבה שיש עובדי קבלן בישראל, מהפחד ש"אם לא אסכים, יפטרו אותי וייקחו מישהו אחר". היא הסיבה שלנשים ערביות וחרדיות אין שוויון. היא הסיבה שאנחנו מפחדים להיכנס לוויכוח על חניה, או עם וועד הבית. היא הסיבה שאנחנו מכסים את התחת ללא הפסקה בעבודה, היא הסיבה שאנחנו חושבים פעמיים לפני שצופרים לנהג שעשה עבירה בכביש. היא הסיבה שילדים בכל בי"ס, נערים בכל תיכון וצעירים בכל פלוגה סובלים. הבריונות היא-היא הבעיה האמתית שבמדינה שלנו.

אתם לא מאמינים לי? חזרו ליום אחד לביה"ס היסודי. ותיראו בעצמכם.

אז מה עושים? מפתחים עמוד שדרה. לא מסכימים להיות 'בריונים מכורח'. לא נותנים לבריונים האמתיים להשפיע עלינו. לא מפחדים. עדיף להיות א' מאשר להיות ד'. עדיף להילחם בהם מאשר להצטרף אליהם. כשמשרד שלם יעמוד על הרגליים ויגיד לבוס אכזרי שהוא לא יכול להתנהג כך, איש לא יפגע. כשחרדים שפויים יקומו ויאמרו למיעוט הבריוני "הגזמתם, זה לא כוונת האל", לא יצעקו יותר "שיקצע" ברחוב. כשכפר שלם יעמוד על רגליו וילחם בכמה התושבים שמטילים טרור על הנשים של כולם, אישה ערבייה תוכל ללכת ברחוב בגב זקוף

'כל שהרוע צריך כדי לנצח, הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר'.

בואו נעשה דבר.

מאיגרא רמא

מאחורי משכן הכנסת, ממש מתחת לדרך רופין, משתרע עמק המצלבה. משטח גדול וכמעט לא מיושב, מלבד מנזר קטן בפינה. מהעמק יש תצפית נפלאה על כותלה הדרומי של הכנסת, וחשוב מכך – לכנסת יש תצפית מושלמת על העמק הזה.

מתוקף חוק הבינוי הירושלמי, אי אפשר לבנות בעמק שום דבר, מה שהשאיר אותו להיות פיסת טבע חפויה מאספלט ובלוק. שטח ריק, האמור לשמש כפינה ירוקה בתוככי העיר.

לא שאני מתנגד לפארקים בתוך העיר, אך עלה בדעתי שימוש ראוי ומוצלח יותר לעמק. והריהו לפניכם:

תוציא המדינה מכרז מדוקדק ומסודר, המגדיר היטב את הדרישות והכללים לפרויקט המדובר, ויגישו קבלנים גדולים את מועמדותם, והקבלן שיזכה יפתח ללא שהות בעבודות הכשרת הקרקע והקמת היסודות. ואת כל המתחם יגדר באיסכורית לבנה, וחשוב מכל – בכניסה יעמוד שלט גדול כדלקמן: "כאן מוקם מתקן מאסר ע"י שירות בתי הסוהר"

ובתום העבודות יעמוד שם בית כלא לתפארת, ממש נזר בריאת האדם. שורה מסודרת של 60 חדרים, ובכל חדר שתי מיטות עם סדינים לבנים וכרית רכה, כיסא ברזל פשוט ושולחן קטן, ולכולם דלת ברזל גדולה עם סורג קטן, וחריץ קטן להעברת חפצים.
ובכל חדר חלון קטן, והחלון מכוון היטב צפונה, כדי שיושבי החדר יוכלו לראות היטב את משכן הכנסת, ורק אותו, משקיף אליהם מלמעלה.

טלפונים אין בבית הכלא, גם ביקורי משפחות וחברים אין. דואר אי אפשר לשלוח, וגם לא לקבל. הקשר היחיד עם העולם החיצון הוא טלוויזיית פלזמה גדול בכל חדר, מוכוונת לערוץ אקטואליה. והיא דולקת 24 שעות, מלבד מכניסת שבת ועד ליציאתה, ומשדרת ללא הפסק את כל הרוע והחולי שבמדינה. לכבות אותה אי אפשר, וגם לא להנמיך.
בחצר הכלא אין מגרש כדורסל מאולתר, וגם לא מתקני כושר. אפילו דשא אין. רק אספלט חשוף, ו120 מושבי ברזל מסודרים בצורת ח' גדולה, ועל כל אחד מוטבע שם בעליו באותיות קידוש לבנה.
גם קנטינה אין, וכסף אי אפשר להפקיד בחשבון האסיר. ובחדר האוכל רק מזנון קטן ופשוט, והאוכל שמוגש בו פשוט עוד יותר. ופעם בשנה, כשיוצא דו"ח העוני בישראל, יוצא נציג משירות בתי הסוהר לביקור בבית של משפחה אחת אקראית מהעשירון התחתון, פותח את המקרר והארונות במטבח, ומצלם את תוכנם. את התמונות הוא מביא בפני מנהל הכלא, ומתוך המוצרים שמצא שם, יורכב התפריט במזנון בית הסוהר באותה השנה.

הביקור היחיד מתרחש פעם בשנה, ביום העצמאות. ע"פ חוק, מתייצבים כל 120 חברי הכנסת, נשיא המדינה, מבקר המדינה, נציב בנק ישראל וראשי העיריות הגדולות, ומובלים אחר כבוד לביקור בתוככי המתחם. האסירים עומדים בשורה, עטויים בחליפות, שערם מסודר, ופיהם חסום ע"י נייר דבק. והמבקרים מולכים דרך התאים, והחצר, והמזנון, ורואים במו עיניהם את חבריהם האסירים ואת דרך חייהם. ולאחר כל זאת, יוצאים המבקרים את בית הסוהר, והשערים נסגרים אחריהם עד לשנה הבאה.

וכך ידע כל איש ציבור, כל שר, חבר כנסת, ראש עיר או נשיא במדינת ישראל, את שיקרה לו אם יחטא. ידע כל אזרח כי ככה יעשה לאיש ציבור אשר מעל בתפקיד אשר נתן לו העם. תדע כל מזכירה מוטרדת כי יש עונש ראוי למעשים אסורים, וידע כל עובד ציבור כי יש דין ויש דיין.

ומעל השער הגדול בכניסה, במקום בו יוכל לראות כל עובר אורח, ייכתב באותיות גדולות ומאירות: "ברוכים הבאים למתקן המאסר 'בירא עמיקתא' לאישי ציבור שפשעו"

לו יהי

אני אשב לי לבד בחושך

ואז כולם התחילו להתלונן.
רגע, זה לא מתחיל ככה. הנה כל הסיפור:

מחאת הדיור של קיץ 2011 עשתה שינוי גדול במדינה. השינוי לא היה בכנסת, בחקיקה או בבתי המשפט. הוא לא התבטא בהתנהלות אחרת ברחובות או בירידת מחירים. כאחד שהיה לרגע קצר במעגל הפנימי, אני יכול לספר לכם שהמחאה לא השיגה ולו מטרה אחת מהמטרות שהציבה לעצמה.

אבל משהו בכל זאת השתנה.

עד קיץ 2011 היו 3 ציבורים במדינת ישראל שהתנהלו כציבור, שחשבו על עצמם כציבור, ושיכלו לפעול כציבור: הדתיים הלאומיים ("מתנחלים" בפי רובנו, ומשם אני בא), החרדים האשכנזים, והפלסטינאים. שלושת הציבורים האלו, אולי מתוקף הרגשתם כאנדר-דוגים או כמיעוט, למדו את כוחה של קבוצה גדולה הפועלת יחדיו, וניצלו זאת לטובתם. בעוד כל יחיד בחברה המערבית שבה אנו חיים נאלץ לפעול לבד, הקבוצות האלו הסתערו במסות גדולות על מטרותיהן, וכבשו אותן אחת אחת. דוגמא נפלאה לכוחה הרב של קהילה.

ואז הגיע קיץ 2011, ואיתו כמה תל-אביבים משועממים שהחליטו לצאת לרחוב, ובלי להתכוון בכלל, להעיר את הדרקון שישן את שנת החורף הארוכה שלו בדירות ה4 חדרים+מרפסת מגדרה ועד חדרה.

מעמד הביניים, האנשים הרגילים, ה80% שבין העשירון העליון לתחתון, הרוב השקט. "הציבור החילוני".

טה-דא! עכשיו יש לנו ציבור נוסף בישראל. כמו כל השאר, אבל שונה מאוד:

1. מדובר בציבור הגדול ביותר, והחזק ביותר במדינת ישראל. מבחינה אלקטוראלית, הציבור הזה מחליט הלכה למעשה מי יהיה ראש הממשלה, שר הביטחון, האוצר, החינוך, ולפעמים אפילו התרבות והמדע. כמות המנדטים שהציבור הזה שווה יכולה לייצר ממשלה בעלת מפלגה אחת בלבד. מבחינה כלכלית, רוב כוח הקנייה הקמעונאי במדינה מצוי בידיו. העשירים אולי שווים יותר כסף, אבל בלי התנועה הבלתי פוסקת של הכסף בכיסים של הציבור הזה, הכלכלה נזרקת לפח, והעשירים מפסידים את המכנסיים.

2. הציבור הזה הוא הגדול ביותר, מה שמונע ממנו להאשים בכל צרותיו ציבור אחר. הוא משתדל לעשות זאת לעיתים קרובות: המתנחלים לוקחים לי את הכסף, החרדים אוכלי חינם, הערבים מקבלים סתם וכן האלה, אבל זה לא מצליח להחזיק לאורך זמן. כשאתה הבריון הכי גדול בכיתה, אתה יכול לבעוט כמה שאתה רוצה בילדים הקטנים, אבל זה פשוט לא נשמע אמין כשאתה גם מאשים אותם שהם גנבו לך את ארוחת הצהריים.

3. הציבור החילוני עדיין לא מודע לחלוטין לכוחו, אבל יותר חשוב: הוא עדיין לא יודע כיצד לפעול כציבור. מאז הפעם האחרונה שהוא פעל כגוש אחד עברו כל-כך הרבה שנים, שכל מה שנשאר לו הוא זיכרון דל בשחור לבן, עם כתמים. הוא מתחיל לחשוב על עצמו כציבור, אך עדיין לא למד כיצד לפעול כציבור.

אז מה היה לנו? חילוני הממוצע מחולון מרכז, 3 ילדים וכלב, אישה קצת מרגיזה לפעמים, ועלות מחייה שתופחת כמו סופגנייה, ראה בטלוויזיה את החבר'ה מרוטשילד, ונזכר שגם לו יש קול, ושגם לו בעצם נמאס.
אז הוא קם מהספה, ואפילו הלך להפגנה אחת בשבת בערב מול הבימה. הוא שמע שם על המון בעיות, והסכים עם רובם, והחליט שצריך לשנות.
למחרת הוא קרא בעיתון שמקימים ועדה, והוא לא פראייר, אפילו ירד לסוף הרשימה כדי לקרוא את השמות של החברים בה. כמה שמות היו מוכרים, וכמה מהתארים היו בכירים וחשובים, אז הוא התנפח מגאווה וטפח לעצמו על השכם. ואפילו כתב תזכורת לקנות שמפניה כשהממשלה תתקפל מול הועדה הכל-יכולה.
אל תשפטו אותו, סה"כ זה פעם ראשונה שהוא קם ועושה. איך הוא אמור לדעת מה באמת קורה עם ועדות ומחאות?

מאז עברו חודשיים-שלוש. הועדה נקברה ללא טקס, והמסקנות שלה שרויות בקומה על מיטת בי"ח. דפני וחבריה יפי הבלורית והתואר כבר לא פותחים את החדשות, ואף הפגנה לא מתארגנת מול הבימה. אפילו את הפתק של השמפניה הוא השליך לפח לפני שבוע מבלי משים, ונראה שהחיים שלו חזרו לנקודת ההתחלה.

אבל לא לגמרי: אם לפני הקיץ הוא היה פותח עיתון בעמוד 8, כי העמודים הראשונים סתם מבאסים, היום הוא טורח לקרוא כל שטות שאמר תת-פוליטיקאי, וכל חוק חדש או בעיה ישנה שכתובים שם. הוא קורא הכל בשקיקיה. קורא ומתעצבן.

לו היה מתנחל, יחד איתו היו מתעצבנים עוד 10,000 איש, והחבר'ה של מועצת יש"ע היו מזמינים אוטובוסים ללא הפסד זמן, ובאותו ערב הוא היה עומד מול הכנסת עם הילדים והאישה, מניף שלט וצועק במגפון. למחרת הבן היה מודיע שהוא מצטרף לעלייה לקרקע שנקבעה כתגובת נגד בעקבות העניין בעיתון, והיה חוזר אחרי יומיים עם שברים בצלעות וחיוך גדול. כמה עורכי דין של "חוננו" היו מתיישבים לשבור את הראש על העניין, ומגישים עתירה לבג"ץ. הח"כים של הבית היהודי היו מגישים הצעת חוק שהייתה עוברת בוועדת החקיקה, הוא היה הולך לישון בהרגשה שהעניינים בטיפול.

אבל הוא לא מתנחל, וגם לא ערבי, וגם לא חרדי. אין לו את מועצת יש"ע, או את שלום עכשיו, או אפילו את הרב אלישיב כדי שינהלו את העניינים. הוא מתעצבן, ויחד איתו מתעצבנים מיליון אחרים, אבל אין אף אחד שעושה עם זה משהו.

מה נשאר? להתלונן. ולהאשים.

הוא מתלונן על הדרת נשים, או על מערכת החינוך, או על הבריאות, או על המיסים, או על חברת החשמל או על הוט. ומאשים את הממשלה, או את החרדים, או את הטייקונים, או את הערבים, או את דפני ליף, או את החרדים, או את העירייה, או את הפוליטיקאים.
מה הוא כבר יכול לעשות?

ברוכים הבאים למחאה הוירטואלית. המחאה הגדולה ביותר, והערטילאית ביותר. המחאה הפולנית של "אני אשב לי לבד בחושך, ואתלונן".

הסיפור הזה לא נגמר. למעשה, הוא בקושי התחיל. התינוק נולד, למד לצרוח, אבל ללכת הוא עוד לא ניסה.

יום אחד הציבור הזה ילמד את כוחו וכיצד להשתמש בו. טייקונים יקומו ויפלו לרצונו, וממשלות ירעדו ממנו. מדינה שלמה תילחם יחדיו על מה שחשוב לכולנו באותה מידה: קצת שקט ושלווה, משכורות יפות, מחירים הוגנים ושירות טוב. על מדינה בריאה.

אבל לא נגיע לשם אם נמשיך להתלונן. אם נמשיך למחות בפייסבוק, היחיד שיתעניין זה מיליארדר יהודי צעיר מאמריקה.

אז מה עושים? הנה עצתי:

בפעם הבאה שמשהו מרגיז אתכם מאוד, אל תפרסמו את זה בפייסבוק ותשכחו ממנו. גם אל תתפזרו לדברים אחרים. קחו עניין אחד, בעיה אחת, ותתחילו לפעול כדי לשנות אותה. תעשו פלאש-מוב, תנסחו הצעת חוק, תרימו הפגנה, תשנו את המציאות. לא יודעים כיצד? צפו ב"מדריך למהפכה" של דורון צברי, הכל שם.

זה מה שיפה בציבור: אנחנו לא יכולים לשנות את כל העולם לבד, אבל אנחנו יכולים לשנות משהו קטן. "פרוטה הנאספת מרבים גדולה מדינר שנאסף ממעטים", אם כל אחד מאיתנו ישנה רק דבר אחד קטן, ביחד נשנה את העולם. בואו נתאמן קצת בלהפעיל את שרירי ה"עבודה בקבוצה" שלנו, לטפל במשהו אחד ולסמוך על אחרים שיטפלו בבעיות האחרות, בלי להתייאש כי "כמה אני כבר יכול לשנות?". בוא נתחיל ללמוד לפעול כציבור למען מטרה גדולה. כשנסיים להתאמן, יכול להיות שנגלה שלא נשאר כבר מה לתקן.

לו יהי.