יום שבת, 14 בינואר 2012

המלצה או שתיים, מקסימום שלוש


"התרבות היא נפשה של הדמוקרטיה" -ליונל ז'וספאן

החלטתי לנטוש לשם שינוי את הנושאים הפוליטיים והחברתיים, ולכתוב פוסט אחד על נושא אחר – תרבות. אני מתנצל מראש בפני כל מי שזה לא מעניין אותם, ומפנה אותם לקרוא את הפוסט הקודם על הבריונות.
אני לא בדיוק עונה לקטגוריה של אמן, אבל אני חושב שאני צרכן תרבות סביר להפליא. ולפיכך רציתי לחלוק את התרבות שאני צורך בחודשים האחרונים, בין אם היא תרבות בוטיק או תרבות המונים. אני מקווה לחדש כמה שאפשר, אבל אשמח מאוד אם יצא והמלצתי על משהו שאתם מכירים.

מוזיקה:

ברחובות של דרום תל-אביב צומחת תרבות מוזיקלית נפלאה – אינדי.
בניגוד לרוב הז'אנרים, אינדי לא מכיל סגנון קבוע, אלא מאחד את חבריו דרך קו מקשר אחר: מצב כלכלי.
האינדי הוא הז'אנר של האמנים חסרי האמצעים, אלו שמבחינתם הופעה בקפה ביאליק ולבונטין 7 היא הישג. שמוכנים לנגן חינם ברחובות העיר בלילה לבן או יום העצמאות, ומנהלים חזרות אחרי שהם חזרו ממשמרת של 10 שעות בבית הקפה המקומי. והתרבות הזו מוציאה כמה יהלומים אמתיים מתוכה:

1. לייבל האינדי 'אנובה' משמש כבית ליוצרים צעירים שנראה שהולכים לפרוץ. הוא נותן במה ותמיכה ללהקות צעירות, בתקווה שיום יבוא והם יחזירו את ההשקעה. נראה שלחבר'ה של אנובה יש עין טובה, כיוון שהם מייצגים להקון כגון 'אטליז' ו'רוקפור'. כדאי לעקוב אחריו, ולגלות להקות צעירות ומעולות.

2. אחת מהתגליות של אנובה היא בוגרת בי"ס רימון נילי פינק. את נילי גילית כמעט במקרה לפני כחודשיים, ומאז כבר הגעתי ל2 הופעות שלה, קניתי את האלבום ושמעתי אותו בלופ אינספור פעמים. לדעתי מדובר ביוצרת מוכשרת להפליא, וכדאי לעקוב אחריה, יום אחד היא תהיה משהו ממש גדול.

3. בחבורה של בוגרי רימון אפשר למצוא עוד כמה מוזיקאים נפלאים – עינב ג'קסון כהן המעולה, שרון טובה לוי, את הילה רוח, ואת דור הייטנר שהוא גם חבר אישי. כולם מומלצים.


טלוויזיה וקולנוע:

1. משהו טוב קורה בטלוויזיה הישראלית בשנים האחרונות. הגופים הגדולים של הטלוויזיה גילו שהציבור אוהב סדרות מתח, והתחילו ליצור כאלה, וכך אנחנו מוצאים את עצמנו עם סדרות כגון 'הבורר' של הוט, 'חטופים' של רשת, ו'תא גורדין' 'ואורים ותומים' של יס. אבל הסדרה הטובה ביותר עד כה לדעתי, היא 'תמרות עשן'.
סוף-סוף יש לנו סדרת מתח סטייל של דרום ארה"ב משלנו. סדרת מתח עם שריף, סודות של עיירה קטנה וכל מיני אירועים יוצאי דופן ובלתי מוסברים. אפילו את המדים של השוטרים בסדרה יצרו בצבע בז', כדי לתת תחושה של מערב פרוע של ימינו.
הסדרה גם מתרחשת בצפון רמת הגולן, והצילומים נותנים תחושה כאילו יצאת לטייל בלי לקום מהכיסא. הדמויות בסדרה הן הכי ישראליות שיש, והתוצאה היא תענוג לעין. כדאי.

2. משהו טוב קורה ביוטיוב: סרטים שלמים מועלים עכשיו לאתר, ואפשר למצוא שם גם כמה קלאסיקות נפלאות, כמו צ'ארלי צ'פלין לדוגמא.


צילום, ציור, וגרפיקה:

1. הקומיקסים האנטרנטיים תופסים תאוצה, ואחרי שדברים כמו XKCD, SMBC ו'הו לא' הישראלי הפכו לדבר שבשגרה, אפשר להתחיל למצוא גם דברים נוספים.
אני גיליתי את אסף חנוכה, הבעלים של הבלוג 'הריאליסט' . מומלץ.

2. לחובבי הגרפיקה, מומלץ במיוחד האתר הנפלא CGSociety. אפשר למצוא שם דברים מגניבים להפליא. כמו כן, יש את האתר של בחור ישראלי בשם lonewolf שעובד במידול של רובים וכלי רכב למשחקי מחשב.

3. לחובבי קריקטורות פוליטיות, כדאי להיות מנויים בפייסבוק על שלמה כהן, הלא הוא הקריקטוריסט של 'ישראל היום'. הקריקטורות שלו שנונות להפליא, ולא צריך ככה לעבור את כל העיתון כדי לקראו אותן.


ספרים:

1. קליידוסקופ של חגי אברבוך הוא אסופת סיפורים קצרים במיוחד, שבכל אחד מהם טמון עולם ומלואו. בספר 32 סיפורים, וכל אחד מוצלח מקודמו. מומלץ לקרוא, ולאט (כדי לא לסיים מהר מידי)

2. הדתל"שים של פוריה גל גץ הוא מסע לחייהם של דתיים לשעבר יוצאי הציבור הדתי-לאומי. הוא עוסק בסוגיות כבדות משקל כגון אוריינטציה פוליטית, השתלבות בחברה החילונית והקשר למשפחה והמסורת, הכל דרך שיחות עם דתל"שים, חוקרים ודמויות מפתח בציבור הדתי. בניגוד לספרים אחרים, הוא אינו מנסה לחפש את התשובה לשאלה "מדוע זה קורה", אלא מעדיף לבחון את החוויה. להלן הפרק הראשון מהספר.

3. כאחד שקונה כתבי עת לספרות מפעם לפעם, אני יודע כמה קל לקרוא קטע או שניים מהם ולאחר מכן לקבור אותם בפינות החשוכות של הספרייה. אני די בטוח שאם אנסה, אוכל לחפור כמה גיליונות של 'הו' ו'עכשיו' שלא קראתי מהם יותר מ10 עמודים. לכן התפלאתי שאת כתב העת החדש 'דחק' אני קורא בשקיקה אמתית, ומתקשה מעט לשכוח ממנו. יתכן שהסיבה היא שהעורך יהודה ויזן וגם כמה מהכותבים בו הם חברים שלי, אך ייתכן גם כי פשוט מדובר בכתב עת מסוג אחר, מוצלח יותר. בין אם מדובר בפרסום יצירה של חבר ובין אם מדובר בהערכה אמתית לכתב עת מוצלח, אני ממליץ עליו בחום.

4. הומלצתי ע"י שני אנשים שונים מאוד לקרוא את הספר 'מצרפי המקרים'. עדיין לא הגעתי לכך, אך אמליץ עליו בכל זאת, ומקסימום ירגמו אותי באבנים וירטואליות מעל תגובות הבלוג. ליתר ביטחון, אצרף גם את הפרק הראשון של הספר.

מקווה שתהנו.

יום שישי, 6 בינואר 2012

כל שהרוע צריך כדי לנצח



 קודם כל, צפו בווידאו, אפילו בדקה מתוכו:


 
מה שצפיתם בו כרגע זו הפגנה של חרדים בבית שמש, מול הכניסה של בית ספר לבנות דתיות-לאומיות שממוקם בשכונה חרדית בעיר.
לכאורה, מה שאנחנו רואים כאן היא תוקפנות קשה של חרדים כנגד ציבור אחר. צעקות "פריצעס" ו"שיקצע" בקולניות אל מול בית ספר של נערות צעירות, שכל חטאן הוא שהן הולכות עם חוצות טריקו ארוכות, במקום חולצות מכופתרות.
אבל בהתבוננות עמוקה יותר בסרטון, אני חושב שמצאתי משהו אחר לגמרי – קו מקשר בין כל הציבורים בארץ, חילונים, דתיים, חרדים, ערבים.

מה שאני רואה כאן, היא הכרוניקה של הבריונות.

הרשו לי לפרט:
כשהייתי תלמיד בבי"ס היסודי, לא הייתי מקובל, בלשון המועטה. חוויתי על בשרי מעשי ברינות בעשרות, והייתי עד לאלפי מעשים שנעשו כלפי אחרים. כל מי שחווה זאת על בשרו, יכיר היטב את הסיטואציה הבאה:
עומד לו ילד קטן, קצת חלוש ובעיקר לא מקובל, במרכז החצר. יכול להיות שיש לו איזה מאפיין שיכול לשמש פתח להצקה (משקפיים, צורת דיבור מוזרה, או משהו דומה), או שיכול להיות שקיים מאפיין שכזה רק בדמיונם של חבריו (מפליץ הרבה, טיפש, אבא שלו עבוד בזבל). הילד עומד, ומסביבו כיתה שלמה שצועקת כולה בקול כינוי מעליב או הערה פוגענית. הילד מחפש פתח ליציאה, אבל הילדים האחרים מקיפים אותו. הוא מנסה לפרוץ בכוח דרך החוצה, אבל הילדים מונעים את הניסיון. הוא עומד במרכז, משתדל לא לבכות, ולבסוף נשבר. הוא מסתער בידיים ריקות על הילד שעומד הכי קרוב אליו, ומנסה להכות אותו תוך בכי. כמו בכל מכות בבי"ס, מופיע במהרה מורה ומפריד בין הניצים. כשמתחקרים את הילד הבוכה, הוא לא מצליח להסביר מדוע החל להכות דווקא את מי שבחר, אין לו מושג. הילד שאותו ניסה להכות מסביר למורה שהוא לא עשה שום דבר ייחודי. "כולם צעקו עליו" כך הוא מציג זאת למורה, "אני לא יודע למה ניסה להרביץ דווקא לי, אולי כי עמדתי הכי קרוב אליו"

רק כשמנתחים את האירוע מתחילתו, מבינים מה באמת קרה שם.

המשתתפים:
הילד שמציקים לו (נקרא לו א')
הילד אותו ניסה להכות (נקרא לו ב')
ילד אקראי מהקבוצה הגדולה (נקרא לו ד')

א' הוא ילד לא מקובל, מעט נלעג בשל מאפיין חיצוני. הוא מנסה למצוא חברים וקצת קשה לו. הוא אולי גם קצת שחצן או חלש אופי, או כל תכונה אחרת שמרחיקה ממנו ילדים אחרים.

ב' הוא ילד כוחני, יכול להיות שגדל בסביבה שגרמה לו להיות כזה, יכול להיות שזה טבוע בו. ב' הוא ללא ספק בריון, וככל בריון טוב, הוא יודע לזהות חולשה. כמו כן, הוא יודע לזהות ילדים אחרים שנהנים מלהתאכזר לאחרים.

ב' מזהה את א' כחלש. הוא מוצא כינוי, שקר או דמיון כלשהו כנגדו, ומתחיל לספר לכל הילדים: "א' כזה משקפופר". חלק מהילדים שומעים ושוכחים, חלק שומעים וזוכרים, וחלק קטן, מתחילים לכנות אותו כך מאחורי גבו.
לא עובר שבוע, וכל הכיתה קוראת לא' משקפופר מאחורי גבו. גם ד', שמעט חושש שאם לא יעשה זאת, יאשימו אותו בכך שהוא "חבר של המשקפופר" ויתחילו ללעוג גם לו. מלבד זאת, הוא מנסה להתקבל לקבוצה של ה'קולים', כך שהוא מחליק את העניין וקורא לא' משקפופר כמו כולם.
עובר עוד שבוע, והכינוי מתחיל להפוך לקריאה שגורה בפי הילדים, גם בפניו של א'. א' מנסה להתעלם, לבקש ממעט החברים שלו לעשות משהו בנידון, אך הם מפחדים. הם יודעים שגורלם יהיה דומה למדי אם יתייצבו בגלוי מול ב'.
בינתיים ב' מאושר. הוא מתעל את האכזריות שלו כלפי א' ותוך שבועיים כולם יחד איתו! הוא מרגיש טוב עם עצמו, כי זה מוכיח שיש לו הרבה חברים, ושכולם מקשיבים לו. אבל זה מעט משעמם אותו כבר. לכן הוא מכריז במרכז הכיתה כי "הגיע הזמן לטפל במשקפופר", ויוצא לחצר, שם עומד א'. יחד עם ב' יוצאים עוד כמה מהילדים שנהנים להתאכזר, ואחריהם כל הכיתה בסקרנות.
ב' וחבריו מקיפים את א' ומתחילים להטיח בפניו את היותו "משקפופר". מרגע לרגע מצטרפים עוד ילדים, מתוך רצון להיות חלק, מתוך ניסיון לשחרר לחצים בסביבה בה לא יכלו להאשים אותם בלבד, או מתוך פחד כי אם לא יצטרפו, מחר יהיו הם במרכז המעגל. גם ד' מצטרף, חצי מתוך חשש וחצי מתוך רצון אמיתי. א' מתבונן סביבו, ורואה 30 פנים מלאים באכזריות, בפחד ובגועל. וזוג פנים אחד מלא בהנאה, שלא מפחד לעמוד ממש מולו – הפנים של ב', ואז הוא מסתער.

ד' מרגיש קצת רע, אבל זה עובר תוך יומיים. בפעם הבאה הוא נכנס יותר מהר למעגל. בפעם שאחרי הוא כבר משתתף מהר יותר, ומהר יותר. לא עובר זמן ארוך, וד' בריון בעצמו.


בריונים מתחלקים ל2: בריונים מרצון, ובריונים מכורח. ב' הוא בריון מרצון, ואותו אני שונא עד עמקי נשמתי, לא רק בגלל מה שעשה לא', אלא בעיקר בגלל מה שעשה לד'.
זה כוחם של בריונים אמתיים: הם יכולים להקיף את עצמם בבריונים מכורח, רק מוכח הפחד שהם מפיצים סביבם.

עכשיו, התבוננו שוב בסרטון. במבט מוקפד, ניתן לראות שרוב החרדים שם עומדים בשוליים וצועקים. הם לא מעיזים להתקרב למרכז העימות, אין להם את הרצון בזה. הם צועקים במעגל החיצוני, כמו ד'.
רק 2 או 3 מהחרדים מתקרבים, מאיימים בנוכחות גופנית, עומדים במרכז העימות ומסתכלים למושא העניין בעיניים. אלה הבריונים האמתיים, הבריונים מרצון, אלו שבאמת מחפשים את העימות. כל השאר נמצאים שם מתוך חשש, הם ה'בריונים מכורח'. הם חוששים שאם הם לא יהיו שם, לא יצעקו יחד עם כולם, יחשבו שהם פחות דתיים, שהאמונה שלהם לא חזקה מספיק. שהם "רוצים שילדות ילכו לא צנוע". אז הם מגיעים, עומדים בשוליים, וצועקים.
כל העניין כלל לא קשור לצניעות. מדובר בקבוצה קטנה של בריונים מסוגו של ב', שמכריחים קבוצה שלמה של אנשים מסוגו של ד' להיות בריונים מכורח. הם משתמשים ב'אי הצניעות' הפיקטיבית של האישה הדתייה בדיוק כמו שב' השתמש במשקפיים של א', כמאפיין חסר משמעות מלבד יכולתו לשמש כסיבה להתעלל, להתאכזר. הם גם יודעים שאיש לא יהיה מוכן לעמוד מולם בנושא, מרוב פחד. ואם מישהו יעז להגיד שלמעשה זה בסדר שאישה תלך בחולצת טריקו ארוכה, או שתשב בתחילת האוטובוס, הם כבר ידאגו להאשים אותו בהיותו "כופר" ו"משמיד", ולעשות לו את המוות. למען יראו ויראו, ככה יעשה לאיש אשר יעז לעמוד בדרכם.

מה שמדהים הוא, שהדבר מתרחש בכל גווני החברה, הפחד של הבריונים מכורח משתנה בהתאם לנסיבות, אבל הכרוניקה זהה: קבוצה של בריונים ששולטת באוכלוסייה באמצעות פחד.

לכולם יצא לצפות בבוס זועם משפיל עובד זוטר בפני משרד שלם. לכמה מכם היה את האומץ לעמוד ולומר לבוס "אני לא מוכן שתתנהג ככה למישהו"? הרי אתם תעופו מכל המדרגות לפני שתסיימו את המשפט.

הבריונות של המעטים פוגעת בכולנו. הבריונות היא הסיבה שיש עובדי קבלן בישראל, מהפחד ש"אם לא אסכים, יפטרו אותי וייקחו מישהו אחר". היא הסיבה שלנשים ערביות וחרדיות אין שוויון. היא הסיבה שאנחנו מפחדים להיכנס לוויכוח על חניה, או עם וועד הבית. היא הסיבה שאנחנו מכסים את התחת ללא הפסקה בעבודה, היא הסיבה שאנחנו חושבים פעמיים לפני שצופרים לנהג שעשה עבירה בכביש. היא הסיבה שילדים בכל בי"ס, נערים בכל תיכון וצעירים בכל פלוגה סובלים. הבריונות היא-היא הבעיה האמתית שבמדינה שלנו.

אתם לא מאמינים לי? חזרו ליום אחד לביה"ס היסודי. ותיראו בעצמכם.

אז מה עושים? מפתחים עמוד שדרה. לא מסכימים להיות 'בריונים מכורח'. לא נותנים לבריונים האמתיים להשפיע עלינו. לא מפחדים. עדיף להיות א' מאשר להיות ד'. עדיף להילחם בהם מאשר להצטרף אליהם. כשמשרד שלם יעמוד על הרגליים ויגיד לבוס אכזרי שהוא לא יכול להתנהג כך, איש לא יפגע. כשחרדים שפויים יקומו ויאמרו למיעוט הבריוני "הגזמתם, זה לא כוונת האל", לא יצעקו יותר "שיקצע" ברחוב. כשכפר שלם יעמוד על רגליו וילחם בכמה התושבים שמטילים טרור על הנשים של כולם, אישה ערבייה תוכל ללכת ברחוב בגב זקוף

'כל שהרוע צריך כדי לנצח, הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר'.
בואו נעשה דבר.