מאיגרא רמא

מאחורי משכן הכנסת, ממש מתחת לדרך רופין, משתרע עמק המצלבה. משטח גדול וכמעט לא מיושב, מלבד מנזר קטן בפינה. מהעמק יש תצפית נפלאה על כותלה הדרומי של הכנסת, וחשוב מכך – לכנסת יש תצפית מושלמת על העמק הזה.

מתוקף חוק הבינוי הירושלמי, אי אפשר לבנות בעמק שום דבר, מה שהשאיר אותו להיות פיסת טבע חפויה מאספלט ובלוק. שטח ריק, האמור לשמש כפינה ירוקה בתוככי העיר.

לא שאני מתנגד לפארקים בתוך העיר, אך עלה בדעתי שימוש ראוי ומוצלח יותר לעמק. והריהו לפניכם:

תוציא המדינה מכרז מדוקדק ומסודר, המגדיר היטב את הדרישות והכללים לפרויקט המדובר, ויגישו קבלנים גדולים את מועמדותם, והקבלן שיזכה יפתח ללא שהות בעבודות הכשרת הקרקע והקמת היסודות. ואת כל המתחם יגדר באיסכורית לבנה, וחשוב מכל – בכניסה יעמוד שלט גדול כדלקמן: "כאן מוקם מתקן מאסר ע"י שירות בתי הסוהר"

ובתום העבודות יעמוד שם בית כלא לתפארת, ממש נזר בריאת האדם. שורה מסודרת של 60 חדרים, ובכל חדר שתי מיטות עם סדינים לבנים וכרית רכה, כיסא ברזל פשוט ושולחן קטן, ולכולם דלת ברזל גדולה עם סורג קטן, וחריץ קטן להעברת חפצים.
ובכל חדר חלון קטן, והחלון מכוון היטב צפונה, כדי שיושבי החדר יוכלו לראות היטב את משכן הכנסת, ורק אותו, משקיף אליהם מלמעלה.

טלפונים אין בבית הכלא, גם ביקורי משפחות וחברים אין. דואר אי אפשר לשלוח, וגם לא לקבל. הקשר היחיד עם העולם החיצון הוא טלוויזיית פלזמה גדול בכל חדר, מוכוונת לערוץ אקטואליה. והיא דולקת 24 שעות, מלבד מכניסת שבת ועד ליציאתה, ומשדרת ללא הפסק את כל הרוע והחולי שבמדינה. לכבות אותה אי אפשר, וגם לא להנמיך.
בחצר הכלא אין מגרש כדורסל מאולתר, וגם לא מתקני כושר. אפילו דשא אין. רק אספלט חשוף, ו120 מושבי ברזל מסודרים בצורת ח' גדולה, ועל כל אחד מוטבע שם בעליו באותיות קידוש לבנה.
גם קנטינה אין, וכסף אי אפשר להפקיד בחשבון האסיר. ובחדר האוכל רק מזנון קטן ופשוט, והאוכל שמוגש בו פשוט עוד יותר. ופעם בשנה, כשיוצא דו"ח העוני בישראל, יוצא נציג משירות בתי הסוהר לביקור בבית של משפחה אחת אקראית מהעשירון התחתון, פותח את המקרר והארונות במטבח, ומצלם את תוכנם. את התמונות הוא מביא בפני מנהל הכלא, ומתוך המוצרים שמצא שם, יורכב התפריט במזנון בית הסוהר באותה השנה.

הביקור היחיד מתרחש פעם בשנה, ביום העצמאות. ע"פ חוק, מתייצבים כל 120 חברי הכנסת, נשיא המדינה, מבקר המדינה, נציב בנק ישראל וראשי העיריות הגדולות, ומובלים אחר כבוד לביקור בתוככי המתחם. האסירים עומדים בשורה, עטויים בחליפות, שערם מסודר, ופיהם חסום ע"י נייר דבק. והמבקרים מולכים דרך התאים, והחצר, והמזנון, ורואים במו עיניהם את חבריהם האסירים ואת דרך חייהם. ולאחר כל זאת, יוצאים המבקרים את בית הסוהר, והשערים נסגרים אחריהם עד לשנה הבאה.

וכך ידע כל איש ציבור, כל שר, חבר כנסת, ראש עיר או נשיא במדינת ישראל, את שיקרה לו אם יחטא. ידע כל אזרח כי ככה יעשה לאיש ציבור אשר מעל בתפקיד אשר נתן לו העם. תדע כל מזכירה מוטרדת כי יש עונש ראוי למעשים אסורים, וידע כל עובד ציבור כי יש דין ויש דיין.

ומעל השער הגדול בכניסה, במקום בו יוכל לראות כל עובר אורח, ייכתב באותיות גדולות ומאירות: "ברוכים הבאים למתקן המאסר 'בירא עמיקתא' לאישי ציבור שפשעו"

לו יהי

אני אשב לי לבד בחושך

ואז כולם התחילו להתלונן.
רגע, זה לא מתחיל ככה. הנה כל הסיפור:

מחאת הדיור של קיץ 2011 עשתה שינוי גדול במדינה. השינוי לא היה בכנסת, בחקיקה או בבתי המשפט. הוא לא התבטא בהתנהלות אחרת ברחובות או בירידת מחירים. כאחד שהיה לרגע קצר במעגל הפנימי, אני יכול לספר לכם שהמחאה לא השיגה ולו מטרה אחת מהמטרות שהציבה לעצמה.

אבל משהו בכל זאת השתנה.

עד קיץ 2011 היו 3 ציבורים במדינת ישראל שהתנהלו כציבור, שחשבו על עצמם כציבור, ושיכלו לפעול כציבור: הדתיים הלאומיים ("מתנחלים" בפי רובנו, ומשם אני בא), החרדים האשכנזים, והפלסטינאים. שלושת הציבורים האלו, אולי מתוקף הרגשתם כאנדר-דוגים או כמיעוט, למדו את כוחה של קבוצה גדולה הפועלת יחדיו, וניצלו זאת לטובתם. בעוד כל יחיד בחברה המערבית שבה אנו חיים נאלץ לפעול לבד, הקבוצות האלו הסתערו במסות גדולות על מטרותיהן, וכבשו אותן אחת אחת. דוגמא נפלאה לכוחה הרב של קהילה.

ואז הגיע קיץ 2011, ואיתו כמה תל-אביבים משועממים שהחליטו לצאת לרחוב, ובלי להתכוון בכלל, להעיר את הדרקון שישן את שנת החורף הארוכה שלו בדירות ה4 חדרים+מרפסת מגדרה ועד חדרה.

מעמד הביניים, האנשים הרגילים, ה80% שבין העשירון העליון לתחתון, הרוב השקט. "הציבור החילוני".

טה-דא! עכשיו יש לנו ציבור נוסף בישראל. כמו כל השאר, אבל שונה מאוד:

1. מדובר בציבור הגדול ביותר, והחזק ביותר במדינת ישראל. מבחינה אלקטוראלית, הציבור הזה מחליט הלכה למעשה מי יהיה ראש הממשלה, שר הביטחון, האוצר, החינוך, ולפעמים אפילו התרבות והמדע. כמות המנדטים שהציבור הזה שווה יכולה לייצר ממשלה בעלת מפלגה אחת בלבד. מבחינה כלכלית, רוב כוח הקנייה הקמעונאי במדינה מצוי בידיו. העשירים אולי שווים יותר כסף, אבל בלי התנועה הבלתי פוסקת של הכסף בכיסים של הציבור הזה, הכלכלה נזרקת לפח, והעשירים מפסידים את המכנסיים.

2. הציבור הזה הוא הגדול ביותר, מה שמונע ממנו להאשים בכל צרותיו ציבור אחר. הוא משתדל לעשות זאת לעיתים קרובות: המתנחלים לוקחים לי את הכסף, החרדים אוכלי חינם, הערבים מקבלים סתם וכן האלה, אבל זה לא מצליח להחזיק לאורך זמן. כשאתה הבריון הכי גדול בכיתה, אתה יכול לבעוט כמה שאתה רוצה בילדים הקטנים, אבל זה פשוט לא נשמע אמין כשאתה גם מאשים אותם שהם גנבו לך את ארוחת הצהריים.

3. הציבור החילוני עדיין לא מודע לחלוטין לכוחו, אבל יותר חשוב: הוא עדיין לא יודע כיצד לפעול כציבור. מאז הפעם האחרונה שהוא פעל כגוש אחד עברו כל-כך הרבה שנים, שכל מה שנשאר לו הוא זיכרון דל בשחור לבן, עם כתמים. הוא מתחיל לחשוב על עצמו כציבור, אך עדיין לא למד כיצד לפעול כציבור.

אז מה היה לנו? חילוני הממוצע מחולון מרכז, 3 ילדים וכלב, אישה קצת מרגיזה לפעמים, ועלות מחייה שתופחת כמו סופגנייה, ראה בטלוויזיה את החבר'ה מרוטשילד, ונזכר שגם לו יש קול, ושגם לו בעצם נמאס.
אז הוא קם מהספה, ואפילו הלך להפגנה אחת בשבת בערב מול הבימה. הוא שמע שם על המון בעיות, והסכים עם רובם, והחליט שצריך לשנות.
למחרת הוא קרא בעיתון שמקימים ועדה, והוא לא פראייר, אפילו ירד לסוף הרשימה כדי לקרוא את השמות של החברים בה. כמה שמות היו מוכרים, וכמה מהתארים היו בכירים וחשובים, אז הוא התנפח מגאווה וטפח לעצמו על השכם. ואפילו כתב תזכורת לקנות שמפניה כשהממשלה תתקפל מול הועדה הכל-יכולה.
אל תשפטו אותו, סה"כ זה פעם ראשונה שהוא קם ועושה. איך הוא אמור לדעת מה באמת קורה עם ועדות ומחאות?

מאז עברו חודשיים-שלוש. הועדה נקברה ללא טקס, והמסקנות שלה שרויות בקומה על מיטת בי"ח. דפני וחבריה יפי הבלורית והתואר כבר לא פותחים את החדשות, ואף הפגנה לא מתארגנת מול הבימה. אפילו את הפתק של השמפניה הוא השליך לפח לפני שבוע מבלי משים, ונראה שהחיים שלו חזרו לנקודת ההתחלה.

אבל לא לגמרי: אם לפני הקיץ הוא היה פותח עיתון בעמוד 8, כי העמודים הראשונים סתם מבאסים, היום הוא טורח לקרוא כל שטות שאמר תת-פוליטיקאי, וכל חוק חדש או בעיה ישנה שכתובים שם. הוא קורא הכל בשקיקיה. קורא ומתעצבן.

לו היה מתנחל, יחד איתו היו מתעצבנים עוד 10,000 איש, והחבר'ה של מועצת יש"ע היו מזמינים אוטובוסים ללא הפסד זמן, ובאותו ערב הוא היה עומד מול הכנסת עם הילדים והאישה, מניף שלט וצועק במגפון. למחרת הבן היה מודיע שהוא מצטרף לעלייה לקרקע שנקבעה כתגובת נגד בעקבות העניין בעיתון, והיה חוזר אחרי יומיים עם שברים בצלעות וחיוך גדול. כמה עורכי דין של "חוננו" היו מתיישבים לשבור את הראש על העניין, ומגישים עתירה לבג"ץ. הח"כים של הבית היהודי היו מגישים הצעת חוק שהייתה עוברת בוועדת החקיקה, הוא היה הולך לישון בהרגשה שהעניינים בטיפול.

אבל הוא לא מתנחל, וגם לא ערבי, וגם לא חרדי. אין לו את מועצת יש"ע, או את שלום עכשיו, או אפילו את הרב אלישיב כדי שינהלו את העניינים. הוא מתעצבן, ויחד איתו מתעצבנים מיליון אחרים, אבל אין אף אחד שעושה עם זה משהו.

מה נשאר? להתלונן. ולהאשים.

הוא מתלונן על הדרת נשים, או על מערכת החינוך, או על הבריאות, או על המיסים, או על חברת החשמל או על הוט. ומאשים את הממשלה, או את החרדים, או את הטייקונים, או את הערבים, או את דפני ליף, או את החרדים, או את העירייה, או את הפוליטיקאים.
מה הוא כבר יכול לעשות?

ברוכים הבאים למחאה הוירטואלית. המחאה הגדולה ביותר, והערטילאית ביותר. המחאה הפולנית של "אני אשב לי לבד בחושך, ואתלונן".

הסיפור הזה לא נגמר. למעשה, הוא בקושי התחיל. התינוק נולד, למד לצרוח, אבל ללכת הוא עוד לא ניסה.

יום אחד הציבור הזה ילמד את כוחו וכיצד להשתמש בו. טייקונים יקומו ויפלו לרצונו, וממשלות ירעדו ממנו. מדינה שלמה תילחם יחדיו על מה שחשוב לכולנו באותה מידה: קצת שקט ושלווה, משכורות יפות, מחירים הוגנים ושירות טוב. על מדינה בריאה.

אבל לא נגיע לשם אם נמשיך להתלונן. אם נמשיך למחות בפייסבוק, היחיד שיתעניין זה מיליארדר יהודי צעיר מאמריקה.

אז מה עושים? הנה עצתי:

בפעם הבאה שמשהו מרגיז אתכם מאוד, אל תפרסמו את זה בפייסבוק ותשכחו ממנו. גם אל תתפזרו לדברים אחרים. קחו עניין אחד, בעיה אחת, ותתחילו לפעול כדי לשנות אותה. תעשו פלאש-מוב, תנסחו הצעת חוק, תרימו הפגנה, תשנו את המציאות. לא יודעים כיצד? צפו ב"מדריך למהפכה" של דורון צברי, הכל שם.

זה מה שיפה בציבור: אנחנו לא יכולים לשנות את כל העולם לבד, אבל אנחנו יכולים לשנות משהו קטן. "פרוטה הנאספת מרבים גדולה מדינר שנאסף ממעטים", אם כל אחד מאיתנו ישנה רק דבר אחד קטן, ביחד נשנה את העולם. בואו נתאמן קצת בלהפעיל את שרירי ה"עבודה בקבוצה" שלנו, לטפל במשהו אחד ולסמוך על אחרים שיטפלו בבעיות האחרות, בלי להתייאש כי "כמה אני כבר יכול לשנות?". בוא נתחיל ללמוד לפעול כציבור למען מטרה גדולה. כשנסיים להתאמן, יכול להיות שנגלה שלא נשאר כבר מה לתקן.

לו יהי.